חברת בנייה הפסידה בתביעה מול משרד השיכון – עקב התיישנות

 בית משפט המחוזי בירושלים דחה את תביעתה של חברת מליבו ישראל נגד משרד הבינוי

והשיכון וקבע כי המדינה לא הפרה חוזה מחייב עם מליבו לבניית 3,000 יחידות דיור ב – 91'-92'.

מליבו תבעה את משרד הבינוי על 46 מיליון שקל, בגין הפרת החוזים שכרת עמה לטענתה המשרד לבניית 3,000 יחידות דיור בתקופת גלי העלייה הגדולים, בתחילת שנות ה-90. תנאי ההתקשרות בחוזים שערך משרד הבינוי והשיכון עם קבלנים באותה עם ("חוזה הפרוגרמה") הכילו התחייבות רכישה, שלפיה המדינה תרכוש עד 100% מהדירות שייבנו במסגרת החוזים, אם היזמים לא יצליחו למכור את הדירות בשוק החופשי. כמו כן, נכללו בחוזים תמריצים שונים כדי לזרז את הבנייה.

לטענת מליבו, בינואר 91' התקיימה פגישה בלשכתו של הבינוי והשיכון דאז, אריאל שרון, יום קודם לכן, לפי הנטען, הציגה מליבו למשרד מכתב מפורט בו הבהירה את תנאיה להתקשרות עם המדינה.

בפגישה סוכם כי מליבו תקבל אתר גדל לבנייה, וכי לוח הזמנים יהיה מהיר על מנת לתת מענה לצורכי הדיור הנדרשים. כמו כן, נקבע כי תוקצה למליבו קרקע לבניית 3,000 יחידות דיור לשלוש שנים. אלא שבפגישה באוגוסט אותה שנה הודיע מנכ"ל משרד הביטחון כי אינו יכול להבטיח כי התחייבות זו תוכבד מאחר שאין נוהל מתאים לביצוע ההקצאה ללא מכרז. מליבו טענה כי המגעים בין הצדדים ייצרו חוזה מחייב, וכי נגרמו לה כתוצאה מהפרת ההתחייבות נזקים כספיים כבדים.

המדינה באמצעות עו"ד ליאורה חביליו מפרקליטות מחוז ירושלים, טענה כי המגעים שבין הצדדים לא היו אלא פגישות בירור מקדמיות ולא הבשילו לחוזה מחייב ומכל מקום התביעה התיישנה.

השופט יצחק ענבר דחה את התביעה וקבע כי התיישנה. לדעתו, לפי טענת מליבו, החוזה מחייב עם המדינה נכרת עוד בינואר 91'. ולכן היה עליה להגיש את התביעה תוך שבע שנים מאותו מועד, אך היא הגישה את תביעתה רק בפברואר 99'. בנוסף קבע השופט כי בפגישה שנערכה בינואר 91' לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, אלא היה זה רק שלב מקדמי במשא ומתן.