האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כיום כ-180,000 נפש. כמחציתה מתגוררת בהתיישבות לא מוסדרת וללא היתר בנייה כדין.
הריבוי הטבעי השנתי של אוכלוסייה זו גבוה ועומד על 4.5%-5%. רוב האוכלוסייה, 60% בקירוב נמצא מתחת לגיל 20 שנה. בכל שנה מתווספים כ-2,500 זוגות צעירים חדשים הזקוקים לפתרון דיור.
הבנייה הלא מוסדרת בנגב מגיעה לממדים נרחבים ועומדת כיום על כ-50,000 מבנים לא חוקיים. התפוררות המסגרות החברתיות המסורתיות ואובדן המנהיגות המסורתית בצד תהליך עיור מואץ ולא מבוקר יצרו מציאות חדשה שבה יש צורך בהידברות עם כל אדם בוגר באופן עצמאי, ולא ניתן להידבר עם ראשי הקבוצה.
המדינה הקימה עד היום עשרה יישובי קבע, ומתוכם עיר אחת. ארבעה יישובים נמצאים כיום בשלבי הקמה ושני יישובים נוספים בתהליכי תכנון.
הבדואים בנגב טוענים לבעלות על קרקעות בהיקף של 582,000 דונם בקירוב. על רקע זה הם נתונים במחלוקת ממושכת עם המדינה.
הבדואים תובעי הבעלות טוענים לבעלותם מכוח החזקה עוד טרם הקמת המדינה, ואילו המדינה טוענת לבעלותה מכוח החוק, לרבות חוקי הממשל העותומני והמנדטורי.
הסכסוך על הקרקעות הוא הגורם העיקרי המכשיל את ההתקדמות לקראת התיישבות מוּסְדרת.
